קשישים רבים עלולים לסבול מהסימפטומים של מחלת האלצהיימר, אך בשל החשש של האסוציאציות השליליות הנלוות למושג "תשושי נפש" אינם פונים לאבחון. כך לדוגמה, מחקר שנערך בארצות הברית על ידי האגודה האמריקאית לאלצהיימר מצא כי ב-40% מהמקרים קרובי המשפחה של חולי האלצהיימר כלל לא ידעו כי הם חולים.
עוד עולה מתוצאות אותו מחקר, שהתפרסם בשנת 2006, כי בממוצע הגיעו החולים לאבחון רק 6 שנים לאחר הופעת הסימפטומים הראשונים. המומחים מתריעים כי מדובר בתופעה מסוכנת, שכן כל דחייה באבחון המחלה הקשה וכתוצאה מכך כמובן גם בטיפול בה, גורמת להתדרדרות מהירה וחמורה, במיוחד כשכיום כבר ישנם טיפולים אפקטיביים למדי המעכבים את החרפת המחלה. אולם בכל זאת כנראה שהחשש מהתיוג כ"תשושי נפש" מרתיע את הקשישים מלהישיר מבט אל המציאות ולבקש עזרה.
אלצהיימר ותשישות נפש
אלצהיימר היא מחלה הפוגעת במערכת העצבים ומתבטאת בירידה הולכת ומחריפה בתפקודים הקוגניטיביים, עד שהלוקים בה הופכים תשושי נפש ובסופו של דבר מתים כתוצאה ממנה. קצב ההתדרדרות שונה מחולה לחולה: יש כאלה שנפטרים תוך 3 שנים ויש כאלה המאריכים ימים וחיים עם האלצהיימר גם למעלה מ-20 שנה.
השלב הראשון של האלצהיימר מתאפיין בירידה מסוימת בזיכרון לטווח קצר, בבעיות שיום שמתבטאות בקושי למצוא את המילה המתאימה, בירידה ביכולות לפתור חידות או ללמוד דברים חדשים וגם התחלה של אובדן ההתמצאות בזמן. את מרבית התופעות האלה ניתן לייחס לגיל, כך שרוב הלוקים בהן מתעלמים מהן או מקסימום פוטרים אותן ב"נו, טוב, מה לעשות, אנחנו כבר לא בני 20". כמובן שמכאן ועד הפיכת הקשישים לתשושי נפש הדרך עוד ארוכה, ואף ניתנת להארכה ועיכוב בזכות הטיפולים הקיימים כיום.
בשלב השני של מחלת האלצהיימר מצטרפים קושי בהתמצאות במרחב כדוגמת קשיש ששוכח את הדרך מהבנק הביתה, איטיות מחשבתית, האטה מוטורית, ובעיקר ניצנים של הבנה ומודעות לאפשרות שאכן מדובר באלצהיימר. המחשבה הלא פשוטה לעיכול הזאת גורמת בהרבה מקרים לדיכאון, ובמקום לפנייה לאבחון ועזרה, שיכולים למנוע מהקשישים להפוך לתשושי נפש תוך זמן לא רב, להכחשה והדחקה.
השלב השלישי של האלצהיימר כולל ירידה נוספת ביכולת החשיבה ההגיונית, פגיעה של ממש בזיכרון, קושי הולך וגובר לבצע את הפעולות הבסיסיות (רחצה וכו') ואף אובדן שליטה על הסוגרים וגם חוסר יכולת לזהות מכרים וקרובים. במקרים מסוימים מפתחים החולים גם הזיות, לוקים בהתנהגות אימפולסיבית שעלולה להיות מסוכנת להם ולסביבה. בשלב הזה לסביבה כבר קשה להתעלם מהמציאות וחלק מהקשישים עוברים לגור בבתי אבות לתשושי נפש.
בשלב הרביעי של המחלה הקשישים אינם מסוגלים לזהות בכלל את קרוביהם, מאבדים לחלוטין את השליטה על הסוגרים, זקוקים לסיוע מסביב לשעון כדי לבצע כל דבר בעצם ואין להם יכולת לקיים אינטראקציות עם הסביבה. בשלב הזה כבר כל הקשישים חייבים או מטפל סיעודי צמוד (בדרך כלל עובד זר) או לעבור לבית אבות לתשושי נפש.
אבחון מוקדם תורם רבות לסיכוי לעכב את ההתדרדרות ואת המעבר המכאיב מקשישים מתפקדים, גם אם חלקית, לקשישים תשושי נפש. חשוב מאוד שבני המשפחה יעודדו את החולים לפנות לאבחון ולעזרה.